חיפוש

הלואיזיאניה הקטנה של איטליה

ליאור לוי
6 בינו׳ 2017
זמן קריאה 11 דקות

עודכן: 24 במאי 2022

היום דיי גשום ומעונן, אני מביט מבעד לחלונות הרכב בנוף שסובב אותי, נוף מונוטוני ומעט מלנכולי שחוזר על עצמו בקביעות בערך כל 500 מטר שדה מתחיל ושדה נגמר, כמו איזה תקליט שרוט. השבילים החיוורים שחותכים בין השדות כצלקות מאבדים משמעות כנקודות ציון הם יכולים להיחשב בקלות כנקודת פתיחה או סיום למסע, מסביב כבישים סרגלים שנבלעים בין שדות חקלאים שמתוחמים בתעלות מים קרירות, לא כאלה שהייתי משכשך בהן גם ביום חם במיוחד.

אני מלווה בקבוצת חברים שועלי קרבות וותיקים, ישראלים וטיילים מנוסים שקשה מאוד להרשימם אך אף הם לא הצליחו להישאר אדישים לנוף המלנכולי הירקרק ולהעביר כברת דרך ארוכה בשתיקה בהיתבוננות מבעד לחלון הרכב, מן נסיעה מדיטטיבית שכזו אלמלא העובדה שאנחנו לחוצים במעט בזמן כדי להגיע לעיירה בשם גורו שם מחכה לנו אלברטו הדייג שמחכה לנו בלב הדלתא של נהר הפו ואנחנו קצת מסתכנים להפסיד עכשיו את היציאה לשייט עימו.

סופסוף נראה שאנחנו בדרך הנכונה אחרי התברברות קצרה שנגרמה הודות למכשיר הGPS שממשיך להתגרות בסבלנות שלנו. אנחנו בדרך עוברים דרך כפרים קטנים וערפליים שנראים במבט חטוף כמו עיירות רפאים, למרב היכרותי עם אזורים דומים אלו הן עיירות קטנות בהן החיים הם מאוד פרקטיים וסטריליים הליכה לשם הסחת הדעת הוא דבר לא נפוץ באזורים שכאלה אדם הולך כי הוא צריך להגיע, הסיבות ליציאה של אדם ממפתן ביתו הן ענייניות ובהחלט לא אקראיות, בבוקר הרחובות ריקים כי כולם בעבודה ובערב המשוואה לא משתנה הרחובות בכל מיקרה ריקים כי כולם בבית לארוחת ערב ובחוץ זוחל על המדרכות ובין החצרות ערפל סמיך שמציף את הרחובות במסתורין.

אנחנו באיחור וממש לא בא לנו לאבד את השייט שהזמנתי לפני חודשיים, אלברטו הדייג בטלפון היה לי נשמע אדם מעניין ומנוסה, האיש המתאים כדי לעשות לנו היכרות מקרוב עם השמורה של הדלתא בין ערביים. לצערי בצהריים ארב לנו גשם זלעפות בהגיענו לעיר קיוג'ה Chioggia (ונציה הקטנה), שם יצאנו להליכה קצרה בין תעלות העיר אחרי שאכלנו ארוחת צהריים במסעדת פועלים קטנה וזולה בנמל שהגיש מנות דגים טריים. הייתי ממליץ על המקום אבל הרשלנות של הטבח שלא טרח לנקות את הברבוניות ולשטוף את החול מהמולים הטרידה את מנוחתי, טיפ טיפה מאמץ מצד הטבח הרשלני והייתי משאיר לו ביקורת טובה בטריפ אדוויזור.

לאחר מכן יצאנו להליכה קצרה בסימטאות קיוג'ה, זו באמת עיירה מעניינת, כמו שקורה תמיד באיטליה נסחפים למסע במנהרת הזמן, קירות הבתים צבועים בצבעים חמים (אדום ונציאני) שמתקלפים וסירות הדייג הקטנות החונות בתעלה נראות שקועות בתרדמה עמוקה.

מזג האוויר היה סגריר ולא היו הרבה אנשים ברחוב המרכזי שחוצה את העיר וניגמר בים וגם שעת הפסקת צהריים הכניסה את העיירה לתרדמה.

קיוג'ה היא בהחלט עיירה מקסימה שכדאי לבקר בה ולהקדיש לה זמן ביקור ארוך יותר, אם מגיעים ביום שמש לפני הצהריים כדאי מאוד לעשות סיור בשוק הדגים שפתוח עד השעה 13.00.

זו עיירת נמל עתיקה שבנויה על מי הלגונה וחוצות אותה לאורכה תעלות, כן ממש כמו בונציה למרות שהעיירה היא בהרבה יותר צנועה מונציה אין בה מונומנטים מפוארים וכיכרות הומי אדם, לפחות לא ביום שכזה. בקיוג'ה קיים משהוא מאוד אוטנטי, המרחק מעדרי התיירים שרצים ברחובות והרוכלים של ונציה הגדולה מאפשר לספוג את האווירה בנחת של ונציה הקטנה. מומלץ מאוד להגיע לקיוג'ה מתי שבעיר נערך il paliao della marciliana בחודש יוני.

זהו אירוע צבעוני ופולקלוריסטי בסגנון ימי הביניים, זכר להיסטוריה המפוארת של העיר בעבר הרחוק, זו חגיגה גדולה שנערכת עם תלבושת מהתקופה, ברחוב המרכזי סביב התעלה, נערכים משחקים מסורתיים וריקודים וכמו תמיד לא חסר מה לטעום וכך העיר חוזרת לחוות לזמן קצר את התהילה של ימים עברו.

כדאי מאוד לשבת במסעדת דייגים קטנה ולהזמין מנה מקומית פשוטה וטעימה שנקראת "cape sante al forno", קוקי סאן ז׳אק בתנור עם חמאה, שום, פטרוזיליה וקוניאק, ללוות עם כוס יין לבן צונן, אני ממליץ Gambellara doc יין יבש וארומטי שמופק מענבים מזן Garganega בעיירה גמבלארה במחוז ונאטו.

לצערי הפעם אנחנו נסתפק בלחזור מוקדם ככל האפשר לרכב שממתין לנו בחניון אבל אנחנו מרותקים מתחת לגגות הבניינים שמספקים לנו מחסה מהמבול שהחל לרדת, אנחנו לחוצים בזמן בלי שום נתיב בריחה אפשרי וללא מטרייה, אנו בוהים בתדהמה בכמוית המים שנשפכים לתוך התעלות מהמרזבים ומהגשרים.

זוג תיירים אמיץ החליט לא להמתין, חלצו נעליים ויצאו לשיר תחת הגשם יחפים.

ברגע שהגשם מעט נחלש גם אנחנו החלטנו לנסות את מזלנו ולהגיע לרכב, מקפצים בין שלוליות עמוקות דרך הסמטאות החלקלקות, לבסוף הצלחנו לחבור לרכב, דיי רטובים, במיוחד הנעליים, אולי באמת היה כדאי לחלוץ?

הנה הגענו סופסוף ליעדנו ואפילו בזמן להפתעתנו, רגע לפני אלברטו הדייג מנחה אותי בטלפון להשאיר את הרכב בפונדק בשם רוקסי בר שממוקם בצד הדרך ולחצות את הגשר ברגל כדי להימנע מלשלם דמיי מעבר עם הרכב. הגשר הוא גשר מעניין שנישען על גב שלדי ברזל של סיפוניי סירות, שסירות הדייגים צריכות לרדת בנהר או בתקופת הגשמים החזקים הגשר נפתח בעזרת חבלי ברזל עבים כדי לאפשר את תנועת הסירות בנהר או להקל על תנועת אדמת סחף בזמן השיטפונות.

אלברטו מחכה לנו עם עוד זוג של תיירים אמריקאים שהגיעו אף הם לשיט רק שאלברטו הוא דייג שחי וגדל כל חייו בין האדמות הרטובות של הדלתא והוא לא ממש דובר אנגלית, אני התנדבתי לתרגם לעברית ואנגלית.

נהר הפו הוא הנהר הכי גדול באיטליה ועורק חשוב לכלכלה האיטלקית, לאורכו חיים כ- 16 מיליון איש וכשליש מהתוצרת החקלאית של איטליה מרוכזת על גדותיו. אורכו של הנהר הוא כ-625 קילומטרים והוא נוצר בעידן הקרח האחרון, לפני 110,000 שנה. נהר הפו חוצה את צפון איטליה ממערב למזרח ונישפך לים האדריאטי דרך 5 אפיקים מרכזיים שמתפצלים לאפיקים קטנים יותר. אזור השפך של הפו נקרא הדלתא של הפו, הדלתא מזכירה בצורתה מניפה וגודלה הוא כ 72,843 דונם כ - 400 קילומטר, הדלתא חולשת על שטחם של שתי מחוזות אמיליה רומנייה וונאטו.

הדלתא של הפו מורכבת מהרבה איים קטנים שהתווצרו מסחיפה מתמדת של פסולת ואדמה ומסביבם תערובת של מים מתוקים ומלוחים.

תערובת המים המתוקים של הנהר והמלוחים של הים יוצרים סביבת גידול חי בר מיוחדת במאפייניה.

לצמחייה הצפופה יש תפקיד חשוב של סינון וניקוי המים הזורמים מהנהר וחסימת המים המלוחים שמגיעים מהים עם הגאות.

שיטחה של הדלתא גודל בכל שנה כ 70 מטר וחוקרים העריכו שבעוד כ 2,000 שנה לשטחה של הדלתא יתווספו עוד כ 65 קילומטרים, לא רע להשקעה? נכס נדל״ן שגודל וגודל ולכן גם קומץ יהודים עשירים מונציה השקיעו בנדל״ן באיזור זה בעבר הרחוק.

ב 1988 הדלתא קיבלה מעמד של שמורת טבע והוכרה כנכס חשוב לשימור על ידיי אונסקו.

זו היא מניפת הסחף הכי גדולה באגן הים התיכון, את השמורה מאכלסים 370 מינים שונים של עופות בחלקם הגדול הן ציפורים נודדות. איזור זה הוא מקור הכנסה חשוב למחוז וונאטו ואמיליה רומניה, הדלתא עשירה בחקלאות ימית; ( נעמיק בהמשך) מפרציה או יותר נכון להגיד ״כיסים״ הם בתי גידול מושלמים לצדפות ומולים מזן סקדוברי, עוד מקור הכנסה חשוב לתושבים זו הדגה כמו זאת למשל של צלופחים שהם באמת מעדן מקומי ( שווה לנסות פעם צלופחים צלויים על גריל פחמים עם לימון טרי סחוט מעל).

וכמובן שדות האורז האדירים בהם אפשר למצוא זנים שונים של אורז עם איכות אופיינית ספציפית לאזור כגון: וולאנו, באלדו, ארבוראו וקארנארולי אורז שמתאים למטבחיי השפים.

האדמות החקלאיות מקוטלגות כאדמות לבנות, שמרכיבם העיקרי הוא חימר ואדמות שחורות מטורבה שזהו קומפוסט אורגני טבעי שנוצר במקום.

האדמות האלה הן מאוד עשירות במינרלים במיוחד בפוטסיום ולכן כמעט לא דורשות זיבול כימי או אחר.

אחרי היכרות קצרה ולחיצות ידיים עם רוברטו אנחנו עולים ומפליגים על סירת מנוע, בערוצים של הדלתא המים שקטים ומסביבינו אנחנו מוקפים בצמחייה גבוהה בהן מקוננות ציפורים, אלברטו מצביע לנו על ציפורים מסוגים שונים ואומר לנו את שמם המדעי בלטינית ואני מתבלבל אם התרגום המדעי כי אין לי את הידע הנחוץ בצפרות כדי להשוות את הציפורים הללו לזנים שחיים אולי גם בארצנו.

אלברטו הוא אדם אדיב ומסביר פנים תכונה נדירה בין דייגים במיוחד בין אלה מאזור וונאטו בד״כ הם אנשים מחוספסים עם פתיל קצר אבל אלברטו ממש מאוהב בדלתא, אנחנו רואים זאת כיצד הוא מספר לנו בלהט על השמורה ואיך הוא מפליג בביטחון מוחלט במבוך האיים.

אלברטו הוא אדם בסביבות גיל ארבעים וחמש והוא נולד פה, גדל פה וגם הקים משפחה.

הוא מספר לנו בחיבה שאבא שלו לימד את כל מה שיש לדעת על השמורה ועל הדייג ״עם אבאלה שלי ביליתי את רוב זמני הוא לימד אותי את מלאכת הדייג, כיצד לנווט פה וגם איך לשחק, בילינו כאן הרבה זמן כילדים״

אלברטו מושיט את היד מחוץ לסירה ותולש ענף וקוטף מימנו עלה מתיישב ובכמה רגעים בונה לנו סירונית מפרש בדיוק איך שנהג לעשות כילד ולהתחרות עם חבריו בשייט סירוניות

.

לצערו הצעירים היום רק רוצים לברוח מפה בתקווה למצוא עתיד שונה מזה של הוריהם החקלאים או הדייגים והוא לא יכול להאשימם, האיזור כרגע לא מציע הרבה למרות הפוטנציאל התיירותי הטמון בו שיכול לפתח את האזור ולהציע הזדמנויות חדשות לצעירים.

את מקצוע ההדרכה אלברטו עושה להשלמת הכנסה ויש לו טונות של סיפורים לספר והבקיאות שלו בהיסטוריה ובביולוגיה מפריחה כל סטראוטיפ אפשרי.

אלברטו מספר לנו שבמשך מאות שנים האזור עבר שינויים רציניים ולא תמיד הדלתא נראתה כך והיא השתנתה לחלוטין הודות לפעילות האדם לאורך ההיסטוריה.

השינויים העיקריים בה קרו בתחילת 1600 בעקבות פרויקט הנדסאי הידראולי גדול של הרפובליקה של ונציה שמצאה את עצמה בתחרות קשה עם העיר פרארה שנשלטה על ידי משפחת אסטנסה שבין 1564 ל 1580 מימשו פרויקטים הידראולים נרחבים בדלתא כדי לבנות נמל גדול שיתחרה עם הנמל של העיר ונציה.

באותה תקופה נתיב הסחר של המלח עבר בונציה והייתה לו חשיבות מכריעה בכלכלה של אותה תקופה.

ונציה לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לאבד את מעמדה בתחרות עם מישפחת אסטנסה ולמדינת האפיפיור שתמכה בה. בעבודות הפיתוח של משפחת אסטנסה נבנתה רשת תעלות ויובשו חלקים נרחבים שהומרו לשטחים חקלאים אבל שינויים דרסטיים מסוג זה הובילו לשקיעת הקרקע והתוצאה הייתה הפוכה מהמצופה. בין 1598 ל 1604 הרפובליקה הוניציאנית שלא אהבה במיוחד את העובדה שמחבלים לה בעסקים מתחת לאפה החלה גם היא פרוייקט הידראולי נוסף והוא ניתוב שפך נהר הפו לכיוון דרום מיזרח עם הטיעון שהפסולת ואדמות הסחף שמגיעים עם הנהר שמים בסכנה את הלגונה של ונציה וכך חיבלה סופית בפרויקט הפיתוח של משפחת המלוכה אסטנסה השכנה או אפשר גם להגיד אסטה מפרארה ושטחיה הוצפו בשנית לא לפני שרעידת אדמה חזקה גם פגעה בעיר פרארה ב 1570 וגאולוגים היום תולים את האשמה בעבודות הפיתוח שנעשו על ידי הרוזן אלפונסו השני ממשפחת אסטנסה, כך העיר פרארה איבדה אט אט את מעמדה הכלכלי השולט באזור ונכנסה למשבר חריף, בהמשך איבדה גם את השפעתה הפוליטית.

הבעיות הקשורות להצפות לא נפתרו גם אחרי עבודות נוספות של מדינת האפיפיור ששלטה באזור בהפסקות עד איחוד איטליה. מי שהצליח באמת לפתור חלק נרחב מהבעיות היה צרפתי קטן עם שיגעון גדלות בשם נפוליאון שכבש את את איטליה ב-1797, אחריו נעשו עבודות ייבוש נוספות שהחלו מתחילת המאה ה-19 עד אחרי מלחמת העולם השנייה וגם לשינוי האקלים יש חלק גדול בשינויים להם אנו עדים היום.

Duca Alfonso II

יש גם לספר שאלברטו הפתיע אותי גם בסיפור על משפחה יהודית מ- 1865 שהפכה למשפחה הכי עשירה באזור, משפחת סולם מונציה (שעל שמם קרויה העיירה הסמוכה). סולם רכשו שטחים נרחבים בדלתא ושלטו ברוב תוצרת האורז באזור רכושם היה מעל 2430 דונם (כך גיליתי בתחקיר יותר יסודי שעשיתי לאחר מכן), משפחת סולם העשירה השקיעה הון עתק כדי להגן על השטחים מהצפות ופיתחו את התשתיות באי ששמו ״לה דונזלה״ (שלאורכו אנו שטים), אחרי משפחת סולם איזור הדונזלה של הדלתא של הפו לא היה עוד אזור ביצות אנונימי שלא מתאים להתיישבות, ניבנו כבישים, תעלות השקיה וסכרים, הביצות הפכו לשדות אורז פוריים וירוקים שמסביבם היו בקתות קטנות בנויות מקני סוף בהם גרו מלקטי האורז העניים שעבדו עבודת פרך בשדות האורז.

אפשר לקבל מושג על החיים הקשים של מלקטי האורז בצפיית הסרט הניאו ריאליסטי האיטלקי המפורסם ״האורז המר״ של הבימאי גוז'פה דה סנטיס בכיכובם של השחקנית היפייפיה סילבנה מנגאנו וויטוריו גסמן הכישרוני.

אנחנו עוצרים במיפרץ בשטח ים פתוח, גובה המיים דיי רדוד, אלברטו מכניס יד למים ושולף החוצה צדפות מסוגים שונים הוא מסביר לנו על סוגי הצדפות ישנם צדפות שניקראות צדפות ״וונגולה ווראצ׳ה די פוליזנה״ וישנם המולים של סקאדוברי וצדפות בשם ״וונגולה ווראצ׳ה פיליפינה״ ומקורה כמובן בפיליפינים והיא הובאה לאיטליה בשנים האחרונות, יש לה יכולת רבייה גבוהה מאוד ביחס לסוג הצדפות האוטוקטוני אך היא לא מתחרה בטעם העדין והמתקתק של הצדפה האוטוקטונית המקורית, גם המולים של סקדוברי רכשו לעצמם מוניטין והם ברשימת זניי האיכות של האיחוד האירופי.

האיכות של הצדפה הוא הודות לעובדה שבלגונה אחוזי המלח במים הם נמוכים יחסית ומכילים רמות נמוכות יותר של סודיום ביחס למי ים רגילים ובזכות זה הצדפות עשירות במינרלים טיבעיים כמו ברזל, סידן, פוטסיום, מגנזיום, יוד, וויטמינים כמו C ,B1 ,B,PP ועשירים בחלבונים.

אלברטו מסביר לנו שהדיגים כאן מכנים את עצמם חקלאים ימיים כי הם לא בוזזים את הים אלא הם מגדלים את הצדפות הם זורעים את הקרקעית בצדפות קטנות שגדולות ועולות במשקל, כל הדייגים הם חברים בקאופרטיבים. ישנם כ-14 קאופרטיבים והקאופרטיב הוא זה שמודיע ומחליט מתי ואיפה ללקט את הצדפות וכמה מותר לכל דייג ללקט. מלאכת הליקוט מתבצעת בתקופה בין אפריל לספטמבר, מתי שהצדפות הגיעו למישקל ולגודל המיוחל שהוא כ- 16 מילימטר.

ליקוט הצדפות נעשה ביד על ידיי הדיגים שמתחילים את עבודתם בשש בבוקר עד תשע ובעזרת מגרפות שלא פוגעות בקרקעית ובצורת איסוף בר קיימא הם יורדים למים ואוספים את הצדפות לתוך שקי רשת שמסומנים תו וקוד שמאשרים את מקור הצדפה. בסירה הצדפות נשטפות מהחול, לאחר מכן הם נלקחות במשאית לברכות ניקוי שמשתמשות במי המפרץ כך שהצדפות לא סובלות מטראומת המעבר.

70% מהצדפות מיוצאות לספרד ותוצרת הצדפות האיטלקית גדלה ב- 33% בשנים האחרונות בעוד היצור בספרד התרסק לחלוטין, הדייגים גאים מאוד בזאת שעבודתם לא משפיעה באופן שלילי על איכות הסביבה והים והם הוכרו על ידי גופים ממשלתיים כמו אלו שמבטיחים את שגשוג הדלתא בצורה אתית ואחראית .

הודות לאוניברסיטה של פרארה מתבצעים לפחות שלוש פעמים בשנה ביקורות על איכות המים ועל רביית הצדפות והדגה.

אלברטו פתח לי זוג צדפות לטעום והם באמת היו ערבות לחיך ועשירות בטעם, נכון גם מתקתקות, לא יכולתי שלא לאסוף עוד זוג צדפות ולשלוק אותן במהירות.

אבל החיים שלתייר נראים רגועים בדלתא לא היו אף פעם קלים או באמת רגועים.

בלילה בחסות הערפל והחושך האזור יכול להפוך גם למסוכן מאוד מסביר אלברטו: לפעמים מגיעים גנבים לגנוב את הצדפות מהקרקעית ולא פעם זה יכול להתגלגל לעימותים בין משטרת החופים ודייגים חמושים לבין הגנבים ולא פעם יש נפגעים. היום המצב דיי תחת שליטה אבל הגנבים האלה פוגעים במקור פרנסתם של מאות חקלאים ימיים וגורמים נזקים לסביבת הגידול.

כל הסיפורים האלה על השמורה לא יכולתי שלא לחשוב על הביצות בלואיזיאנה שנקראות Bayou על החיים המבודדים על פורעי החוק והמבריחים באפיקי המים הערפליים, רק שפה למזלנו אין תנינים אך יש ערפל ומים בשפע וגם פורעי חוק, ממש לואיזיאנה הקטנה של איטליה.

בעבר הרחוק של הדלתא פורעי חוק באיטליה היו נוהגים לחצות בסיכון חיים את הביצות שחולשות על הגבול בין שתי המחוזות; אמיליה רומניה וונאטו כדי לחמוק מעונש.

אלברטו המשיך בסיפורים ואני מצאתי את עצמי חוזר עליהם בעברית ובאנגלית לזוג האמריקאים שהתלווה אלינו, השלוש ארבע צדפות שאכלתי פתחו לי את התיאבון והרגשתי מעט רעב, לבסוף עצרנו על אי קטן וחולי שמשקיף לים הפתוח, מקום שכוח אל בלב הדלתא על החול מאות גזעים לבנבנים וחלקים שנסחפו ונטרפו לכאן עם הנהר, הגזעים היו מלוטשים ונעימים למגע ופוסלו על ידי כוחות הטבע לצורות מוזרות ויצרו מן סוג של תפאורה טבעית ומיוחדת למקום ותרמו לאטמוספירה המבודדת של האי, אחדים מאיתנו אספו אותם למזכרת, ואחדים נסחפו עם הדמיון.

אלברטו הוביל אותנו לסוכת קנים מבודדת במרכזה שולחן וספסלים, פתח שקיות חטיפים ושתייה קלה וכמובן יין לבן וגם בירות הוא לא שכח להביא.

אכלנו וקשקשנו על קולנוע וסרטים שצולמו באזור ואין ספק שהאזור מצטלם טוב ומספק השראה, אחד הסרטים שצולמו כאן הוא סרט האימה ״ הבית עם החלונות שצוחקים״ של במאי הקולנוע המוכר פופי אווטי.

אלברטו הוא גם מתנדב להצלת צבי ים גדולים ותשושים שנקלעים בטעות לתוך הדלתא, אין ספק שבאיזור כזה מבודד בסופו של יום לא חסרות לתושבים הרפתקאות.

חלקינו הזכיר לאלברטו שאולי הגיע הזמן לחזור ואני חייב להגיד שכל הזמן שאלברטו בילה איתנו לא ראיתי אותו מסתכל בשעון הוא היה נראה לי נינוח כאילו אנחנו נמצאים בחצר ביתו.

״אל תדאגו!״ הוא אומר לנו ״אני מכיר את השטח כמו כף ידי אני בכל מצב יודע לחזור, ישנם אנשים מהעיר פרארה ומערים אחרות שלוקחים את הסירה ונכנסים לדלתא בלי להכיר אותה מספיק טוב וכשמגיע הערב יורד הערפל ומתחילה הגאות פני השטח משתנים לגמרי וכבר לא מבינים יותר כלום, מאוד קשה לצאת מכאן למי שלא מכיר ובנוסף לפעמים אין קליטה בסלולרי. לא פעם אנחנו יוצאים לחפש פה חברה שאיבדו את הדרך וזה יכול להפוך למבוך רציני וגם מסוכן שהטמפרטורות צונחות״.

עלינו על הסירה והחלנו לחזור, אור השקיעה צבע את המים בגוונים כתומים וסגלגלים מלנכולים ועדינים.

אלברטו מידי פעם משך את תשומת ליבינו כדי להבחין בזני ציפורים נוספות שהסתתרו בין קני הסוף ובשמים חג "Albanella Reale" סוג של עוף דורס.

על גדות הערוצים היה אפשר להבחין בבקתות דייג טיפוסיות לאזור עם רשתות מורמות שחלקן הן גם מסעדות דגים קטנות ומבנים נטושים גדולים שקועים בתוך המים, אלברטו אומר שהרבה מבנים ואיים שקעו לא רק הודות לשיטפונות אבל גם הודות לחיפושי הגז של חברת הגז והנפט האיטלקית ENI שפתחו כיסי גז גדולים בקרקעית שהובילו עם הזמן לשקיעתם של אדמות נוספות ובתים אבל איכשהו למראית עין של מבקר הכל היה נראה במקומו , הכל חלק מהשלם, גם המבנים ששקעו בדומיה בלב המים והפכו אם הזמן למקום מפלט לציפורים הם מאוד ציוריים וקסומים והם בהחלט עדות לכוחו ההרסני של הטבע ומה קורה אם מזלזלים בו.

המשכנו להביט בשקיעה עד שהגענו חזרה לגשר ממנו יצאנו לשייט, נפרדנו בחיוך ולחיצת יד מסופקת מאלברטו ואני נשבעתי שאשוב גם אם הילדים שלי פעם נוספת לבקר אולי בתקופת חגיגות הצלופח בין התאריכים 29 לספטמבר ל 15 באוקטובר ונחגגות בעיירה קטנה ויפה בשם קומאקיו.

הדלתא של הפו הוא שטח נרחב בעל פוטנציאל תיירותי רב אך לא מספיק מוכר לתיירים, התיירות פה ברובה היא תיירות פנים, בפארק השמורה אפשר למצוא מגוון פעילויות רחב כמו: שייט סירות, צפרות, רכיבת אופניים ורכיבת סוסים, קיימים גם מסלולים ואתרים שמומלץ לבקר בהם כמו: בקאסטלו אסטנסה (טירה) דלה מזולה בלב היער ובו מוזיאון המוקדש לאיילים שחיים באזור, בפארק אפשר לטייל עם אופניים לעשות פיקניק ולראות את האיילים שמאכלסים את היער, בהחלט שווה לבוא לטייל עם כל המשפחה ליהנות מהאוכל המקומי, מהשקט ומהריגושים שהטבע נותן לנו במתנה.

מומלץ גם לבקר בערים השכנות כמו: קומאקיו, פרארה, רוביגו, וקיוג'ה.